מאירה וייס: הזיכרון כהבניה, כסיפור (תערוכה)

על פי מאירה וייס התערוכה אינה נקראת 'חיפוש האמת'. אפילו לא  'זיכרון'. היא נקראת "משחק זיכרון" ואחד המיצגים העיקריים בתערוכה  מכונה   'משחק זיכרון' שבו היוצרת משחקת עם ביתה במשחק   לוח, ובפנינו, הצופים בוידיאו,  מתגלה  לוח משחקים ריק ושתי משתתפות  שממלאות בו משבצות  מסוימות , מוחקות, ושוב ממלאות. המשבצות בלוח מתמלאות ומתרוקנות, והתמונה הכללית משתנה כל הזמן.  

גם מאירה וייס מציינת כי תהליך המשחק וגם השם, 'משחק זיכרון' , מלמדים על טבעו של הזיכרון כהבניה   . למרות המאמץ של שנים רבות לשחזר את הזיכרון, אין  מדובר באמת מוחלטת.  מדובר בהבניה, בקונסטרוקציה של המציאות,  שמשתנה כל העת.

 גם המאמצים  של  אורנבך  מזכירים טיפוס (ואולי אפילו את הטיפוס  של סיזיפוס  על מעלה ההר –אם נקרא את המיתוס של סיזיפוס לפי קאמי).

עם הנזילות של מושג הזיכרון התמודדו גם יוצרים אחרים.

כאן מאירה וייס (פרופ' מאירה וייס) חוזרת שוב  לוירג'ניה וולף, ששואלת בספרה האוטוביוגרפי "רישום של זיכרון"  (moments of being)  "מדוע אני זוכרת את זמזום הדבורים בגינה בעודי יורדת והולכת אל חוף הים, ושוכחת כליל כיצד נזרקתי עירומה על ידי אבי בין גלי הים? (גברת סוונוויק מספרת שהיא ראתה זאת)".

גם וולף, כמו אורנבך ואחרים, תוהים על עצם המסוגלות שלנו לתפוס את המציאות כמו שהיא.

"לעיתים קרובות, בזמן שכתבתי את הרומנים-לכאורה שלי, הסתבכתי בסבך אותה הבעיה עצמה. כלומר, כיצד לתאר את מה שאני מכנה בקצרנותי הפרטית בשם "חוסר ממשות" (עמ' 26-27).

ההתחבטות  בשאלת ממשותם ואי ממשותם של הדברים, עולה גם בשיר "ואולי" של רחל.  "ואולי לא היו הדברים מעולם…" נוגע בדיוק באותה נקודה של הטלת ספק.

ע"פ פרופ' מאירה וייס, בדומה ל"רישום של העבר" של וולף גם רחל המשוררת  כותבת את שורות "ואולי" בערוב ימיה, מטילה ספק מתוך הסתכלות רחוקה על מה שהיה, על מה שנדמה שהיה.

הספק הממשי מופנה תחילה אל האני בגוף ראשון, (ואולי לא השכמתי ו–לא נתתי קולי בשיר), ובסוף הוא מופנה למציאות הסובבת (הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום ).

אבל הזיכרון אינו רק מהות, ואינו רק הבניה. וכאן אנו מגיעים להערה השלישית  על זיכרון.

עבור לעמוד
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
משחקי תפקידים
בחר
בחר