מה המינוח לביטוי המורכב משתי מילים שהן ההפך זו מזו? (למשל: תחילת הסוף)

תודה לכם!

antonym

אנטונימי. בתקווה שעזרתי

לא, זה משהו ארוך יותר. פעם זכרתי אבל שכחתי וזה מציק לי

מה המינוח לביטוי המורכב משתי מילים שהן ההפך זו מזו? (למשל: תחילת הסוף)

תודה לכם!

אוקסימורון. למשל: שתיקה רועמת, פתאומית לעד

האוקסימורון הוא ביטוי שיש בו דבר והיפוכו. שני ההפכים ממוזגים בצירוף לשוני אחד. אנטונים היא מלה, שמשמעותה מנוגדת למלה אחרת (חכם הוא אנטונים של טיפש), אבל האנטונים אינו ביטוי אלא מלה.

לא, זה משהו ארוך יותר. פעם זכרתי אבל שכחתי וזה מציק לי


אולי אנטגוניזם,לא זה לא זה, יש מונח

אתה צודק ויש מונח אבל עד שניזכר בו בדיוק זמן הזמן שאתה זקוק לו יחלוף. אולי תנסה דרך ורסוס ורסוס בלטינית.

אוקסימורון. למשל: שתיקה רועמת, פתאומית לעד

האוקסימורון הוא ביטוי שיש בו דבר והיפוכו. שני ההפכים ממוזגים בצירוף לשוני אחד. אנטונים היא מלה, שמשמעותה מנוגדת למלה אחרת (חכם הוא אנטונים של טיפש), אבל האנטונים אינו ביטוי אלא מלה.

contradiction in terms ביטוי עברי שאהוב עלי...

אולי אנטגוניזם,לא זה לא זה, יש מונח

אתה צודק ויש מונח אבל עד שניזכר בו בדיוק זמן הזמן שאתה זקוק לו יחלוף. אולי תנסה דרך ורסוס ורסוס בלטינית.

כאמור, המונח הוא אוקסימורון. הוא ולא אחר

אוקסימורון. למשל: שתיקה רועמת, פתאומית לעד

האוקסימורון הוא ביטוי שיש בו דבר והיפוכו. שני ההפכים ממוזגים בצירוף לשוני אחד. אנטונים היא מלה, שמשמעותה מנוגדת למלה אחרת (חכם הוא אנטונים של טיפש), אבל האנטונים אינו ביטוי אלא מלה.

אני הולכת לצאת מהזה מעצבנת (ממש חידוש, הא הא)

אבל אתן כבר יודעות שאני לא מסוגלת לעבור ליד ציטוט - או אפילו שבר ציטוט - של החבר נתן, בלי להגיב ולהרחיב. למה לא? זה דיון בפני עצמו שקשור יותר לפורום פסיכיאטריה. אז קודם כל הנה כל הבית: לספרים רק את החטא והשופטת פתאומית לעד! עיני בך הלומות עת ברחוב לוחם שותת שקיעות של פטל תאלמי אותי לאלומות אלפי סליחות אם הפיסוק לא מדוייק, זה מהזכרון ועכשיו שאלה: איך נכנסו לכאן הספרים? למה התכוון המשורר בשורה הזו? היא נראית לי קצת מנותקת מההמשך, וגם מהבית הקודם בעצם וחוצמזה בערבשבועות יש הרצאה על השיר במכללת עלמא, עם רות וניסים קלדרון, ואני בהחלט מתכוונת ללכת אם יהיה לי כח (זה בשתיים בלילה) בברכת וואלה! יצאה לי הודעה על ספרים. שיחוק רחל

ספרים זה פוּיה בעולמו של רומנטיקן

ספרים הם הניגוד לחיים ולחוויות האמיתיות, למגע החושני עם התבל וקסמיה. הדובר פונה ל"את" (אשה וגם תבל) ומתאר איזו השפעה סוערת יש לה עליו. הוא מאבד את הצפון, הוא סחרחר, הוא מפסיק לחשוב בהיגיון. בבית השני, שאותו ציטטת, הוא מעיר, שבספרים ה"את" הזאת מצטיירת בצורה לא-כל כך חיובית. היא קשורה בחטא ובשפיטה (שהם הפכים אבל מאותו שדה סמנטי). הספרים מסמלים בעולמו של הרומנטיקן את התבונה והרציו, את הכתיבה מתוך התבוננות מרוחקת, ולא את החיים עצמם. מייד אחרי המשפט הזה הוא שוב נסחף ברגשותיו. השורה הזאת שבה הוא מדבר על הספרים מקבילה מבחינות מסוימות ל"לנצח אנגנך": הדובר הוא אמן, שכדי לתאר את החוויה הוא מנגן (או כותב ספרים). בכל מקרה, האמנות פחות חזקה מן ההתנסות בחוויה.

חיה הוא לא מתכוון למוזה?

"כי סערת עלי לנצח אנגנך שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים" אני לא זוכרת איפה קראתי אבל משהוא אפילו כתב שיש בשיר איזה שהוא איזכור למילטון ולקריאתו למוזה, אני טועה??? זה הפשט??? הסבר בבקשה חגית

חגית - אהלן- מה שלומך?

אינני חושב שבהקשר הכולל של השיר הוא מתכוון ל"מוזה". אני נוטה להסכים עם חיה לגבי הספרים ביחס לרומנטיקה.

ספרים זה פוּיה בעולמו של רומנטיקן

ספרים הם הניגוד לחיים ולחוויות האמיתיות, למגע החושני עם התבל וקסמיה. הדובר פונה ל"את" (אשה וגם תבל) ומתאר איזו השפעה סוערת יש לה עליו. הוא מאבד את הצפון, הוא סחרחר, הוא מפסיק לחשוב בהיגיון. בבית השני, שאותו ציטטת, הוא מעיר, שבספרים ה"את" הזאת מצטיירת בצורה לא-כל כך חיובית. היא קשורה בחטא ובשפיטה (שהם הפכים אבל מאותו שדה סמנטי). הספרים מסמלים בעולמו של הרומנטיקן את התבונה והרציו, את הכתיבה מתוך התבוננות מרוחקת, ולא את החיים עצמם. מייד אחרי המשפט הזה הוא שוב נסחף ברגשותיו. השורה הזאת שבה הוא מדבר על הספרים מקבילה מבחינות מסוימות ל"לנצח אנגנך": הדובר הוא אמן, שכדי לתאר את החוויה הוא מנגן (או כותב ספרים). בכל מקרה, האמנות פחות חזקה מן ההתנסות בחוויה.

אז זה אותו רעיון כמו ב:

אינני רוצֶה לכתוב עליהם רוצֶה בלִבַּם לנגוע נכון? אבל איך הסקת שהספרים מתייחסים אליה בשלילה? היא לא הנשפטת אלא השופטת שלהם. אולי (נראֶה לי) היא אמת המִדּה לספרים? כלומר, כל מה שכתוב בספרים נגזר מאותה אִשה/תבל, אבל בגלל שהיא תמיד משתנה (פתאומית לעד), הן אפפּם לא יתפסו אותה במלואה, הם תמיד יהיו רק חיקוי. ולמה חטא? לא יודעת, אולי האמן רואה עצמו כחוטא בגלל שהוא נמשך כ"כ ל"חיים האמיתיים" הוא הרי מנסה להתנגד (שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים), ונכשל. טוב, זה לא ילך ככה. אני חייבת להפסיק לחכות לירושה ולקנות לי כוכבים בחוץ

חגית - אהלן- מה שלומך?

אינני חושב שבהקשר הכולל של השיר הוא מתכוון ל"מוזה". אני נוטה להסכים עם חיה לגבי הספרים ביחס לרומנטיקה.

אהלן, מה שלומך... שנים.. בכל אופן יכול להיות שאתה צודק

לא יודעת.. היה נדמה לי, אם טעיתי סליחה חגית

אלתרמן לא פנה למוזה. המחוות האלה כבר לא היו מקובלות בזמנו. ולרחל -

חוץ מזה, ה"את" בשיר הנדון היא ה"את" של "כוכבים בחוץ": התבל (ולא העולם, שהוא "גברי" מבחינה דקדוקית), העיר, האשה ("ולא פעם סגדת אפיים/ לחורשה ירוקה ואשה בצחוקה/ וצמרת גשומת עפעפיים"). "אינני רוצה/ לכתוב עליהם/ רוצה בלבם לנגוע" - אכן אותו רעיון. ולעניין הספרים - המלה "רק" מלמדת, שלדידם של הספרים ה"את" היא מהות מוגבלת, בעוד שלדובר היא מהות אינסופית, נצחית, עולם ומלואו. מעבר לזה, הוא משתמש כאן במלים מתחום הפלילים והמשפט, שמאוד מנוגדות להעדר גבולות ומוסר שהשיר הזה מתאר. ה"את" איננה מהות מוסרית, היא אפילו אכזרית, בגלל שהיא לוכדת את לב הדובר וגורמת לו לאבד את ראשו (יש כאן מעין הנאה מזוכיסטית: תשוקה מעורבת בכאב). אבל בספרים (בסוג מסוים של ספרים) מתייחסים אליה כאל חטא (לפי ספרים אלה, החכמה והמוסר עדיפים על התמכרות בלתי מבוקרת ולא אתית להנאות החושים). או לחילופין, יש ספרים שהתבל נתפסת בהם כמהות חמורת סבר, משום שהחיים מתוארים בהם כעמידה בניסיונות, כעמידה במבחנים שונים, כעונש.

אהלן, מה שלומך... שנים.. בכל אופן יכול להיות שאתה צודק

לא יודעת.. היה נדמה לי, אם טעיתי סליחה חגית

לאחרונה התפתח הטיעון הבא:

"מי שלא עושה - לא טועה". ולטעות מותר, שהרי אנחנו רק בעניני ספרים ולא חיי אדם.
עבור לעמוד
,
בחזרה לפורום
כרגע בפורום זה: אין משתמשים רשומים
עבור לפורום:
ספרים
בחר
בחר